מהי למידה

הלמידה קשורה לאופן בו אנו קולטים ומפנימים דברים וכרוחה, לדעתי, בחזרה על הדבר שאנחנו לומדים על מנת לשפר ולשכלל את רמת הידע. יש סוגים שונים של למידה. היא יכולה להיות מהסוג של למידה למבחן על ידי שינון חומר רב, או למידה חוויתית יותר באמצעות מודל של בית מדרש. אנו לומדים כל הזמן במהלך החיים אך לפחות לפי החוויה שלי קשה לי להיזכר בדברים רבים שלמדתי, במיוחד מבית הספר. בתור תלמידה בתיכון, חוויתי למידה אינטנסיבית מאוד, אך נהניתי ממנה. בתור מורה לעתיד, אני שואפת ליצור בכיתה אווירה של למידה שנובעת קודם כל מתוך עניין ומתוך סקרנות. אני חושבת שהתלמידים לא ילמדו אם הדבר לא מעניין אותם. חשוב ליצור דגש על הקשר בין מה שאנחנו לומדים לבין החיים שלנו כיום. למשל, אם אני מלמדת טקסט בשיעור מחשבת ישראל, אשתדל להראות לתלמידים את הרלוונטיות של הנושא והערכים העומדים מאחוריו למציאות החיים היומיומית שלהם. חשוב לסייג ולומר, שלמידה יכולה להיות גם פשוט לצורך חדוות הלמידה ולא כל דבר צריך לקבל ממשות בחיינו היום, אולם לדעתי זה יכול לסייע ליצור עניין וסקרנות. ללמידה יש צורות רבות: חלק לומדים טוב יותר כאשר הם שומעים, חלק - כשהם כותבים ואילו הלמידה של חלק אחר מן האנשים היא דווקא תנועתית. חשוב לשלב את כל המרכיבים האלה בתהליך הלמידה על מנת לסייע לכמה שיותר תלמידים ללמוד וליהנות  מן הלמידה. כמו כן, לדעתי, הלמידה היא תמיד הדדית, כלומר, גם למורה יש מה ללמוד מן התלמידים, וגם לתלמידים יש הרבה מאוד מה ללמוד מחבריהם. לפיכך, אני סבורה שמרכיב הדיון מהווה חלק חשוב בלמידה. חשוב להוסיף שבשבילי, למידה היא דבר מהנה שמהווה לפעמים אפילו מעין תרפיה. חלק גדול מן הלמידה הוא גם יצירתיות וחשיבה ביקורתית, ויכולת לא רק לענות על שאלות, אלא דווקא היכולת לשאול את השאלות. 

למידה

למידה:

למידה, קודם כל, קשורה (כמו הכיוון אליו הלך אפלטון) עם זיכרון. המטרה של למידה היא לזכור דבר מסוים, וזה תקף לדעתי לכל התחומים: בפעילות ספורטיבית אדם עובד על הזיכרון של השרירים שלו, ובאופן אחר מנסה תלמיד בבגרות למתמטיקה לזכור נוסחאות על מנת לעבור את המבחן. הפעולות שונות בתכלית וסוגי הלמידה שונים, אבל בסיס אחד להם (מהבסיס למורכב ביותר) - הפעלת הזיכרון. 

אם הלמידה קשורה באופן הדוק לזיכרון עלינו לנסות להבין כיצד ניתן להפעיל אותו, או במילים אחרות - כיצד מתרחשת הלמידה? כאשר אני רוצה ללמד את החתולה שלי שהכי טוב לעשות את הצרכים מחוץ לבית, אני צריך לצאת אתה עשרות פעמים החוצה עד שהיא תלמד. בתחום אחר, על מנת ללמד תלמיד טקסט של הרמב"ם נצטרך לקרוא אותו יחד. המשותף לדעתי לכל התחומים הלו בהם מתבצעת פעולת צריבת הזיכרון היא השיתוף והאינטראקציה. אני לומד משהו כאשר שיתפו אותי בו, בין אם זה טקסט או מקום יפה לטייל בו - וכאשר אני לומד טקסט לבד או מוצא מקום יפה בטבע לבדי זה קורה רק לאחר ששיתפו אותי ביכולת לעשות זאת.

מכך נובע לדעתי שעל מנת ללמוד בצורה היעילה ביותר יש לחוות שיתוף באופן מירבי. לפיכך, שיטות כמו שינון (שהשיתוף היחידי בהן הוא בין האדם לרשימת מכולת) מביאות היזכרות (ובעקבות כך למידה) טובה פחות - שכן הידע בדרך כל פורח מהראש בגמר המבחן. כל זאת נכון אף יותר כאשר מכניסים למשוואה את מטרת הלימוד ואת חדוות הלמידה - שכן עבור רבים לימוד הכולל בתוכו שיתוף ואינטרקציה גבוהה הופך מיידית למהנה יותר, ובכך  מזמין לימוד נוסף. בנוסף לתוצאה של הלימוד (הכנסת דבר-מה נוסף לזכרון שלנו) חשוב מאד בעיניי לקחת בחשבון את ההשלכה שלו - אם הוא משניא את תהליך הלמידה נדמה לי כי לא הרווחנו דבר.

*לכל זאת חשוב להביא הסתייגות קלה, והיא בדבר השוני בין בני האדם וההבנה שלא כולם זקוקים לאותה רמה או שיטה של שיתוף - ישנו תלמיד אשר יעדיף לחוות יותר את הטקסט לבדו ויש כזה אשר יצטרך באופן ניכר יותר את תיווך השיח עם חבריו/מוריו. 

שלום לכולם

צק צק

מהי למידה?
הפילוסוף האנגלי דייויד יום אומר (ב"מסכת טבע האדם")שאנחנו יוצרים קישורים בתודעתנו כל אימת שאנו מתנסים באירוע שחוזר על עצמו. לדוגמא, בפעם הראשונה שילד מפיל כדור גומי והכדור קופץ הילד מסתקרן מהמאורע ומנסה אותו שוב, הפעם במתכוון. כאשר הוא רואה שהכדור קופץ בפעם השניה והשלישית הוא מסיק שיש קשר סיבתי בין הפלת הכדור לבין הקפיצה שלו. זהו סוג אחד של למידה.
אפלטון, במשל המערה ("פוליטיאה", פרק ז'), טוען שחינוך משמעו הקניית היכולת להפנות את הראש. במטאפורה זו הוא מתכוון לכך שאדם לומד מתוך חשיבה ביקורתית על אמונות שהוא מחזיק בהן.
לטעמי למידה מתרחשת מתוך קריאה ביקורתית של טקסטים משמעותיים (שמקפלים בתוכם ידע, דיעות וכדומה),וכן מתוך שיח על הטקסטים וחשיפה רבה ככל האפשר לטווח הפרספקטיבות האפשריות.
י. ליבוביץ' נהג לומר (מופיע ב"רציתי לשאול אותך פרופ' לייבוביץ'")שעובדות מדעיות כופות את עצמן על התודעה, במובן זה ש2+2=4 איננו מושא שחלות עליו דיעות שונות אלא יש לקבל אותו כפי שהוא. למידה מסוג אחר היא כזו שקשורה לערכים ולהכרעות מוסריות של האדם בהתאם לאופיו ולחינוך אותו קיבל. בחינוך שכזה הלמידה מתבצעת מתוך דיאלוג, עיבוד עצמי של הדיעות והכרעה אישית.
לסיכומו של עניין, לדעתי למידה יכולה להתקיים רק במקום שבו קיימת היכולת "להפנות את הראש", גם כאשר מדובר בלמידת עובדות, שכן ללא יכולת זו קופרניקוס לא היה מגלה את הסדר הנכון של גרמי השמיים ואיינשטיין לא היה מגלה את תורת היחסות. קל וחומר כאשר מדובר בחינוך לערכים עלינו לבחון את עצמינו ואת האמונות שלנו, במה הן משרתות אותנו והאם ישנה אפשרות שדיעה אחרת תועיל לנו יותר או תייצג נאמנה יותר את היסודות הנפשיים שלנו (כפי שכותב ג',ס, מיל ב"על החירות").

מהי למידה?

במובן הכי פשוט, למידה היא רכישה של ידע חדש, הטמעתו ופיתוח היכולת לעשות שימוש עצמאי בידע זה. השאלה המעניינת בעיני אינה "מהי למידה?" אלא: "איך מייצרים למידה?", או אולי "אילו סוגי למידה קיימים ובאיזו אתם הייתם בוחרים?". כאן אנו כבר עומדים בפני תאוריות חינוכיות שונות כמו אינטליגנציות מרובות, חינוך דיאלוגי, קונסטרוקטיביזם וכו'. אנו, כמחנכים, עומדים בפני השאלה: איזו מן חוויית למידה אנו מייצרים לתלמיד ולמה? מה שברור זה שאנחנו פועלים בתוך מציאות בית ספרית ומערכתית נתונה. יש הרבה לחצים חיצוניים אשר משפיעים על אופני הלמידה בכיתה והמורה נותר כרב החובל המנווט את ספינת הכיתה במים הסוערים של מערכת החינוך הישראלית. אם השאלה נוגעת להעדפה האישית אלי, איזו סוג למידה הכי משמעותית עבורי? זוהי למידה מלוות מעשים, למידה שהיא תוצאה של מפגש ישיר עם החומר (כלומר, לא העברה ישירה של המורה) ומייצרת עבורי מפגש משמעותי בין החומר לבין החיים האישיים שלי. 

התרומה שלי

:)

הוזמנתי לתרום? לא תודה, כבר תרמתי במשרד. נתראה בים, יום יפה וחבל לפספס...

מה היא למידה עבורי?

ישבתי וחשבתי, הלכתי וחשבתי, אכלתי וחשבתי, חשבתי על תשובה. מגוון המצבים בהם חשבתי על תשובה לשאלה הוא יצוג חלקי ביותר למגוון המצבים בהם מתקיימת למידה.
למידה בשבילי היא גם פעולה וגם תוצאה. היא גם הפעולה שננקטת על מנת להטמיע ידע או מיומנות חדשה, וגם אותה נקודה חמקמקה של תוצאה - הרגע שבו הידע או המיומנות הוטמעו. למידה יכולה להיות פעולה שכלית או פעולה פיזית. פעולה שכלית במסגרתה אתה פועל כדי לדעת דבר מה חדש - קורא ספר, מאזין להרצאה, צופה בסרטון הדרכה (איך לעזזל מרכיבים את הכוננית הזו?). פעולה פיזית במסגרתה אתה פועל כדי להצליח לאזן את עצמך על הגלשן בגלים האלה (לא יעזור שתבין איזו תיאוריה לגבי שמירה על שיווי משקל וחוגי הידראוליקה - הגוף שלך פשוט צריך להתרגל לתנועה, לתנוחה). למידה יכולה להיות גם פעולה משולבת - איך אתפוס את הגל הזה אם אני לא יודע שצריך לתת שתי חתירות חזקות ולהטיל את המשקל קדימה בדיוק כשאני על ראש הגל; אבל הידע הזה לא יעזור אם הרגליים שלי לא יצליחו לאזן את עצמי על הגלשן כשהגל מתקרב. תהליך הלמידה הוא תהליך ארוך, עתיר ניסיונות וכישלונות. במהלכו אני נופל למים עשרות ומאות פעמים. רגע הלמידה הוא הרגע הזה שבו תפסתי את הגל ואני מסתער אתו קדימה וצורח "אווווו! אוהוהוהווו!". באותו רגע אני כבר יודע.

אתמול, כשנסעתי באוטובוס עם חבר, שוחחנו על חוויות מחדר המורים. כל אחד מאתנו מתלמד בבית ספר אחר, שני בתי ספר שונים לחלוטין. סיפרתי לו על חוויותי מחדר המורים, והוא סיפר לי על חוויותיו. במהלך השיחה למדתי משהו חדש על דינמיקה אנושית. במהלך הנסיעה לקחתי אותו לתחנת אוטובוס שהוא לא הכיר, ועלינו על קו אוטובוס בו הוא מעולם לא נסע. אני חושב שגם הוא למד כמה דברים חדשים מהחוויה.

קצת מוקדם יותר, ישבנו שנינו בהרצאה ולמדנו כל מיני הגדרות למושג "אוריינות". מה שלא למדנו זה מה הקשר של הקורס בו ישבנו לתפקידנו העתידי כמורים.

השתדלתי לקצר. אני בטוח שלא הגעתי ל-500 מילה, שזה טוב, מקסימום ל-250. יכול להיות שזה לא טוב? אולי זה קצר מידי? כשכתבתי סמינרים בתואר הראשון לימדתי את עצמי לקצר. אבל קצת התמכרתי לזה. יתכן שעכשיו הגיע הזמן ללמוד להאריך? "להכביר במילים"?