למידה:
למידה, קודם כל, קשורה (כמו הכיוון אליו הלך אפלטון) עם זיכרון. המטרה של למידה היא לזכור דבר מסוים, וזה תקף לדעתי לכל התחומים: בפעילות ספורטיבית אדם עובד על הזיכרון של השרירים שלו, ובאופן אחר מנסה תלמיד בבגרות למתמטיקה לזכור נוסחאות על מנת לעבור את המבחן. הפעולות שונות בתכלית וסוגי הלמידה שונים, אבל בסיס אחד להם (מהבסיס למורכב ביותר) - הפעלת הזיכרון.
אם הלמידה קשורה באופן הדוק לזיכרון עלינו לנסות להבין כיצד ניתן להפעיל אותו, או במילים אחרות - כיצד מתרחשת הלמידה? כאשר אני רוצה ללמד את החתולה שלי שהכי טוב לעשות את הצרכים מחוץ לבית, אני צריך לצאת אתה עשרות פעמים החוצה עד שהיא תלמד. בתחום אחר, על מנת ללמד תלמיד טקסט של הרמב"ם נצטרך לקרוא אותו יחד. המשותף לדעתי לכל התחומים הלו בהם מתבצעת פעולת צריבת הזיכרון היא השיתוף והאינטראקציה. אני לומד משהו כאשר שיתפו אותי בו, בין אם זה טקסט או מקום יפה לטייל בו - וכאשר אני לומד טקסט לבד או מוצא מקום יפה בטבע לבדי זה קורה רק לאחר ששיתפו אותי ביכולת לעשות זאת.
מכך נובע לדעתי שעל מנת ללמוד בצורה היעילה ביותר יש לחוות שיתוף באופן מירבי. לפיכך, שיטות כמו שינון (שהשיתוף היחידי בהן הוא בין האדם לרשימת מכולת) מביאות היזכרות (ובעקבות כך למידה) טובה פחות - שכן הידע בדרך כל פורח מהראש בגמר המבחן. כל זאת נכון אף יותר כאשר מכניסים למשוואה את מטרת הלימוד ואת חדוות הלמידה - שכן עבור רבים לימוד הכולל בתוכו שיתוף ואינטרקציה גבוהה הופך מיידית למהנה יותר, ובכך מזמין לימוד נוסף. בנוסף לתוצאה של הלימוד (הכנסת דבר-מה נוסף לזכרון שלנו) חשוב מאד בעיניי לקחת בחשבון את ההשלכה שלו - אם הוא משניא את תהליך הלמידה נדמה לי כי לא הרווחנו דבר.
*לכל זאת חשוב להביא הסתייגות קלה, והיא בדבר השוני בין בני האדם וההבנה שלא כולם זקוקים לאותה רמה או שיטה של שיתוף - ישנו תלמיד אשר יעדיף לחוות יותר את הטקסט לבדו ויש כזה אשר יצטרך באופן ניכר יותר את תיווך השיח עם חבריו/מוריו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה